Thursday
Shavuos 5769
רב חסדא במשנת רבוה"ק זיע"א
א)
בספה"ק בית יעקב הכולל להגה"ק מראדזין זיע"א בעמ' קס"ג לחג השבועות מהדורת תשס"ט כתב וזהל"ק בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על ידי תליתאי כו' (שבת פ"ח א). מה שדרש עליה דרב חסדא שאהבת רב חסדא לדברי תורה ולישראל גרם לו שנפתחו לו אלו הדברי תורה, ונתעורר מחמת תשוקת רב חסדא ולכן נאמר "עליה" דרב חסדא, תליתאי מורה על דבר שהוא מבורר מאד, ואף כי קנין בדברי תורה היה לישראל מיד כשיצאו ממצרים, אכן ביציאת מצרים לא היה רק שסרו מרע, אבל לעשות טוב לא קנו עד מתן תורה, ובכאן כיון שבאו למדת עשה טוב בררו כי גם במצרים עשו רצון הקב"ה, וזה נתבררו בהר סיני הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו, והוא שנתבררו אף שהיו במצרים והיו דומים להם מכל מקום הם קיימו דברי תורה גם שם, רק שאז לא היה להם תפיסה היאך עושים רצונו. ובאם אין האדם יודע העומק אף שהדבר בידו אינו קונה אותה, כמבואר בהרא"ש ב"מ (פ"ב ס"ט בהגהה) מעשה באחד שקנה בדיל ואח"כ מכרו לאחר, ונמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בבדיל, ופסק דהראשון כיון שלא ידע לא זכה בו, וכמו כן אף שרצון הקב"ה נעשה אף על ידי אומות, מכל מקום לפי שאין יודעים רק נעשה שלא מדעתם לכן אין להם שום קנין בזה, וכמן שלמלך יש הרבה משרתים שמשמשים אותו ועושים תפקידו אך החביב עומד בחצרו, וכיון שישראל זכו אח"כ להבין היאך נעשה רצון השי"ת על ידם בזה בררו כי גם במצרים נעשה רצון הקב"ה על ידם ויש להם חלק בזה ונקרא יגיע כפם עכלה"ק, הרי שביאר במאמר זה דענין תליתאי מורה על דבר שהוא מבורר מאד שהגיע לשלימותו, כמבואר שולד שלישי הוא בשלימות יתירה, וא"כ במאמר זה ביאר אהבתו לישראל שבהר סיני שקיבלו עליהם התורה אזי נתבררו שאף שהיו במצרים והיו דומים להם מכל מקום הם קיימו דברי התורה גם שם, והנה צריך להבין כיצד ראה אותו גלילאה ברב חסדא ענין זה להתעורר לכך מחמת תשוקת רב חסדא, ונראה ע"פ מש"כ בספה"ק מי-השלוח בפר' כי-תשא בח"ב ובהקדים מש"כ מרן הבית-יעקב בשם אביו הק' בספר הזמנים לחג השבועות בעמ' כ"ט בענין שמו של רב חסדא וזלה"ק זה השם רומז שהוא לבוש למדת רב חסד שהוא מלא חסד ותשוקה וברכה ואהבה רבה מאד לדברי תורה ולישראל עד שמקרני הודו נשפע אף על ההוא גלילאה תלמידו בגודל נדיבות בלי שום צמצום עיי"ש. ודרך אגב עי' בספה"ק פרי צדיק להכהן מלובלין זיע"א לחג השבועות בדף י"ט וזלה"ק וזה שאמרו דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא ששמו חסדא מורה שהשי"ת רב חסד עיי"ש בארוכה ודו"ק. והנה במי השלוח שם מבואר לכאורה בדברי רב חסדא עצמו במסכ' שבת מענין אהבתו לישראל בד"ה ויפן וזלה"ק ויפן וירד משה מן ההר וגו' לחת כתבים משני עבריהם, איתא בגמ' (שבת ק"ד) ואמר "רב חסדא" כתב שבלוחות נקרא מפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס, ועיי"ש ברש"י ותוס', ונראה שבא לשבח בזה את ישראל שחטאם אין פוגם בשורש חייהם, רק מהשפה ולחוץ וזה הוא נקרא מבפנים, שבעומק יש בישראל שורש החיים אף במקום שנתראה הגוון לחטא, וזה נבוב בובן, נבוב הוא חלל שאף שנראה שיש חלל בלבו והוא ריק מד"ת, בובן היא לשון צינור המקלח מים, היינו שבפנים ושורש החיים שלו נוזלים דברי תורה. רהב הוא תאוה כמו שאיתא (בזוה"ק תרומה ק"ע ע"ב) ששר של מצרים נקרא רהב שהיו שטופי זימה כמו שנאמר (עמוס ח', ח) ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים שהמים שלהם הם עכורים שזה רומז על תאוות עכורות, ואפילו אם נראה זאת על הגוון בישראל מ"מ הוא בהר שהר מורה שאין בו לחלוחית, כן בעומק ישראל הם בלי לחלוחית תאוה, סרו הוא כעס כדאיתא בגמ' (ב"מ נ"ט ע"ב) מפני שסורו רע ששורש עכו"ם הוא כעס וזה נקרא סורו שכל תנועותיו ואל כל אשר יפנה הוא רע, ושורש ישראל הוא לב טוב וזה המדה נקרא ישראל סתם, ולכן אפילו אם נתראה בישראל על הגוון מדת כעס מ"מ בעומק הוא ורס שמורה על דבר רך כמו ממרס בדמו, לרוס את הסולת שבעומק לב ישראל הוא בלי שום כעס עכלה"ק. הרי לך שביאר את דברי רב חסדא שבא לשבח את ישראל שבעומקם אין בהם שום פגם וכל חטאם הוא רק מהשפה ולחוץ, והנה את אותו מאמר של רב חסדא הנ"ל במס' שבת ביאר הרה"ק המי-השלוח בפר' כי-תשא בח"א שכוונת רב חסדא לגלות ולבאר את מעלת ושבח התורה, וזלה"ק איתא אמר ר' חסדא לחות כתובים משני עבריהם שנקראים מבפנים ומבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס. והוא שר' חסדא אמר כי יש כח בדיברי תורה לשנות את לב האדם מהיפוך להיפוך, נבוב היינו אדם שהוא נבוב וריק מד"ת נעשה על ידם מלא בינה והוא נבוב בובן. רהב היינו אדם שהוא מלא תאוות וחמדות זרות כמבואר שר של מצרים רהב שמו ומצרים היו שטופים בזמה כמ"ש ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים שמימיו היו עכורים, וזה מורה על מחשבות תאוות רעות, וע"י דברי-תורה יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה. כי בהר מורה על זה, כי בהר לא נמצא לחלוחית כמו בעמק, וכן אברהם אבינו ע"ה יען כי היה מובדל מכל חמדה לכן אמר היום בהר ה' יראה, סרו היינו אדם שהוא בכעס כי סר הוא לשון כעס כמ"ש סר וזעף וכן בגמ' (ב"מ נ"ט ע"ב) מפני שסורו רע היינו שיש בו כעס וע"י ד"ת יוכל להשתנות לבו לטוב ולהיות מובדל משום כעס, כי מורס לשון רך כמבואר בגמ' ממרס בדם, כי מורס נופל על דבר רך וכן לרוס את הסולת (יחזקאל מ"ו), עכלה"ק, הרי לך שביאר המי-השלוח מאמר הגמ' במס' שבת בדברי רב חסדא עצמו בענין אהבתו הגדולה לתורה הק' ולישראל. והנה בענין אהבת התורה הגדולה שהיתה ברב חסדא איתא במס' מועד קטן בדף כ"ח ע"א רב חסדא לא הוה יכיל ליה, דלא הוה שתיק פומיה מגירסא, סליק יתיב בארזא דבי רב, פקע ארזא, ושתק ויכיל ליה, פירוש שמלאך המוות לא היה יכול להמית את רב חסדא משום שלא פסק פיו מגירסא, ואזי עלה מלאך המות והתישב על עמוד של ארז הסמוך לבית מדרשו של רב, וכאשר נשבר הארז השתתק רב חסדא מלימודו מחמת קול הארז שפקע, ואז הצליח מלאך המות להמיתו.
ב)
והנה בספה"ק בית-יעקב כתב לבאר הגמ' בשבת פ"ח דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא באופן אחר בהקדים הפסוק במשלי פרק כ"ב הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת שנותנת עצה לאדם איך לקנות את כל טובות העולם הזה, ואיך להכיר בהכרת הנוכח שכל הבריאה היא מאיתו יתברך דבאורייתא ברא הקב"ה עלמא וכל טובות העולם הזה הם מלאים דברי-תורה והם המוצא פי ה' שמחיה כל דבר ובזמן מתן תורה זכו להכרה של אנכי ה' אלקיך. והשי"ת פתח אז לפני ישראל שהתורה תמימה ונגמרה בכל השלימות ובכל כחה ורצונה ונדיבתה מתגלית להם בלי שום גבול רק נחלה בלי מצרים וזה שדרש ההוא בענין תליתאי שזה מורה על ענין הבחיר והשלם וכגוונא דמצינו ביעקב אע"ה שהוא שלישי באבות והוא בחיר ה' כמ"ש כי יעקב בחר לו י"ה ונתנה לו נחלה בלי מצרים שזה קדושת שבת כדאיתא (שבת קי"ח) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על "במתי ארץ" והאכלתיך נחלת יעקב אביך הרי שענין יעקב אע"ה שהוא השלישי שזה ענין הבירור והשלימות שזכה להכרת הנוכח בכל עניני טובות העולם הזה בלא גבול וזה נחלה בלי מצרים שתהיה התפשטות הכרת הנוכח גם בטובות העולם הזה, ונראה להמתיק ענין זה השייך בעיקר לרב חסדא כפי דאיתא בגמ' במס' מו"ק בדף כ"ח ע"א אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי, בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח ע"כ. הרי רב חסדא זכה לעושר רב, שזה ענין הכרת הנוכח בכל עניני טובות העולם בבחינת נחלה בלי מצרים זה היה גבי רב חסדא ולכך דרש עליה דרב חסדא ההיא גלילאה את ענין תליתאי דמורה על שלימות התורה שמתפשטת הכרת הנוכח בכל הקנינים ודו"ק.
מי השלוח --
ח"א
טעם למה שמדבקין ניירות עם פרחים על החלונות בחג השבועות
כי בחג השבועות ניתנה תורה לישראל ותורה אור, ע"כ מדבקים ניירות על החלונות היינו שהניירות ממעטין את האור השמש מלהאיר לבית ותורה אורה ולא צריך עוד לאור השמש כמ"ש לא יהי' לך השמש לאור יומם כו' והי' לך ה' לאור עולם (ישעיה ס' י"ט).
ויפן משה מן ההר ושני לחות וכו' כתובים משני עבריהם כו' (ל"ב ט"ו), בגמ' (שבת קד.) איתא אר"ח לחות כתובים משני עבריהם שנקראים מבפנים ומבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס, והוא שר"ח אמר כי יש כח בד"ת לשנות את לב האדם מהיפוך להיפוך, נבוב היינו אדם שהוא נבוב וריק מד"ת נעשה על ידם מלא בינה והוא נבוב בובן, רהב היינו אדם שהוא מלא תאות וחמדות זרות כמבואר בגמ' (בזוה"ק תרומה קע:) שר של מצרים רהב שמו ומצרים היו שטופים בזמה כמ"ש ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים (עמוס ח') שמימיו היו עכורים וזה מורה על מחשבות תאות רעות, וע"י ד"ת יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה כי בהר מורה ע"ז כי בהר לא נמצא לחלוחות כמו בעמק, וכן אאע"ה יען כי היה מובדל מכל חמדה לכך אמר היום בהר ה' יראה, סרו היינו אדם שהוא בכעס כי סר הוא לשון כעס כמ"ש סר וזעף (מלכים א' כ' מ"ג) וכן בגמ' (בבא מציעא נט:) מפני שסורו רע היינו שיש בו כעס וע"י ד"ת יוכל להשתנות לבו לטוב ולהיות מובדל משום כעס כי ורס הוא מלשון רך כמבואר בגמ' ממרס בדם (פסחים סא.) כי מורס נופל על דבר רך וכן (יחזקאל מ"ו י"ד) לרוס את הסולת.
כי תשא--
(פו:) ת"ר בששי, בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל ר"י אומר בשבעה בו דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כי פליגא בקביעי דירחא ר"י סבור בחד בשבתא כו' ורבנן סברי בתרי בשבתא כו'. להבין מה שאמר דכ"ע בר"ח אתא כו' ודכ"ע בשבת ניתנה כו', היינו כי זאת ברור כי אין שייכות ליחס נתינות התורה ע"י אתערותא מצד ישראל וזהו בשבת נתנה תורה לישראל כי ימי החול הם רומזין לפעולות אדם ושבת רומז כי לה' הארץ, ובר"ח אתא למדבר סיני ג"כ רומז ע"ז כי כל המועדים רומזין על פעולת ישראל כי ישראל מקדשין להו, לכן הם בחמשה עשר יום כגון פסח וסכות שהם בט"ו בחודש, אבל כאן בר"ח אתו למדבר כי הוא רק ברצון הש"י ולא בשום פעולה מצד ישראל, כי פליגי בקביעא דירחא היינו בקביעות חשק בלב ישראל לקבלת התורה מהיכן בא, ר"י סבור בחד בשבתא איקבע ירחא והי' תחילת צמיחת החשק מיום השבת, ורבנן סברי בתרי בשבתא היינו שלהתחלה הזאת יש שייכות ליחס לפעולות ישראל.
מסכת שבת –
(פח.) ההוא צדוקא דחזיא לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעותי' דידי' תותא כרעי' וקאי מייץ בהו וקאי מבעין אצבעותא דמא א"ל עמא פזיזא דקדמיתא כו' ברישא איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים כו' הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. כי שאל אותו איך תכניסו עצמיכם לכבוש דבר היותר גדול מכל כחכם, והשיב לו אנן דסגינן בשלימותא מחמת שעיקר דבקתינו הוא בשורש ומקור החיים היינו בהש"י, מזה יש לנו כח להכניס עצמינו אף בדבר גדול משכלינו וכחנו, וזהו תומת ישרים היינו משורש החיים תנחם, אבל אתון דסגיאין בעלילותא היינו שכל חלקיכם ותאותכם לדבר בטל היינו להנאות חיי עו"הז איך תוכלו לגשת לדבר העולה למעלה מכל כח החיים שלכם, וזהו וסלף בוגדים אם רצונו לסלף דרכו ולעלות בגדולות ונפלאות ממנו ישדם היינו שהוא מאבד עצמו אף מכח החיים שיש לו.
(פח:) ואמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מה"ש לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו כו' א"ל הקב"ה החזר להם תשובה כו' אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם כו', הנה דעת המלאכים שהתורה שייך גם להם אחרי כי ראו וידעו שלא נמצא להם תועלת בה כי התורה לא ניתנה רק להשלים החסרון כמ"ש תורת ה' תמימה כו' (תהלים י"ט ח'), והוא כי קנין התורה אינו כקניני הון עוה"ז כי קנין עוה"ז הוא דבר מותרות ואפשר להתקיים בלעדה, והתורה אינה כן רק כמ"ש כי הוא חייכם (דברים ל"ב מ"ז) שעיקר חיות האדם תלוי בה כי התורה משלמת את בריאת האדם במה שחסר לו מיום הולדו, וזה דאיתא בתנא דבי' אליהו (פ' כ"ב) שפגע בו תלמוד אחד ואמר לו אני מתאוה וחומד ומצפה לד"ת והשיב לו אין תורה ניקנת אלא במי שמוסר נפשו עלי', אף שבאמת התלמיד הזה הי' חומד לד"ת רק חמדותו הי' להתענג בה כבהון ועושר עוה"ז וזה שהשיב לו כי לד"ת צריך שימסור נפשו עלי' היינו למי שמכיר חסרונו ומוסר נפשו להשלים חסרונו כי יראה כי באופן אחר אין לו חיים כלל, ועל אופן הזה היה חמדת המלאכים להתורה שיהי' ש"ש נקרא עליהם על אופן המבואר, ולזה אמר הקב"ה למשה להשיב להם והשיב להם כמו שנתבאר, והנה על כל הדברות השיב להם רק על לא תענה ולא תחמוד לא השיב להם כי באלו השנים הי' אצלם חסרון במקומו, כי במה שאמרו מה לילוד אשה בינינו נכשלו בלא תענה כי שם ילוד אשה מורה ביניהם לזילזל היותר גדול ובאמת זה הוא המעלה הגורמת שבשבילה שייך להם עסק התורה, וגם נכשלו בלאו דלא תחמוד כי אחרי אשר באמת אין להם שייכות בתורה נמצא שחמדו דבר שאינו שלהם, וע"ז מסיים הגמ' מיד כל אחד נעשה לו אוהב ומסר לו רז, היינו שהשלימו חסרונם מה שנכשלו נגד לא תענה הוא ההשלמה שנעשו לו אוהב, ועל לא תחמוד היינו שחמדו דבר שאינו שלהם השלימו שמסר לו כ"א רז היינו שאף משלהם נתנו לו. ומעתה לא הי' אצלם שום חסרון וא"כ אין שייך להם ד"ת כמבואר.